<h1>ראבי"ה סימן שפ"ג</h1>
<h2>דף מ:</h2>
מצאתי בתוספות מורי שב"ט. מדאיבעיא להו זמן אם אומר בראש השנה ויום כפורים, ולא בשאר רגלים, [שמע מינה שאר רגלים] דאורייתא וראש השנה ויום כפורים דרבנן. והטעם ברור לא ידענו אמאי פשוט דשלש רגלים דאורייתא טפי מראש השנה ויום כפורים שהם מדרבנן. ואי משום דאיקראי רגלים, ומנא לן דעל רגלים אמרינן זמן מדאורייתא, כדברי רב ושמואל שאמרו אין אומרים זמן אלא בשלש רגלים. ובירושלמי בערבי פסחים [פסחים פ"י ה"ו] גרסינן תנא אינו אומר זמן אלא בשלש רגלים אמר רבי מנא מתניתא אמרה בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות תני כל מה שכתב בו מקרא קודש צריך להזכיר בו זמן, ומקשינן על דברי רבי מנא הרי ראש השנה ויום כפורים, כיון שהם באים לפרקים ואינם רגלים צריך להזכיר זמן. ולא יכולתי לעמוד על העיקר של דברי רבי מנא, שהרי ראש השנה ויום הכפורים כתיב בהו מקרא קודש, ואמאי הני דאורייתא והני דרבנן. גימגום. ואני אומר דילמא רבי מנא לית ליה כההיא ברייתא דתלי טעמא במקרא קודש, אלא בההיא תלי טעמא [דכתיב] בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא קאמר חג בלא בראש השנה ולא ביום כיפורים. ואשכחן בפרק שלישי דמסכת ראש השנה ירושלמי בסופו והילכתא אומר זמן בראש השנה על הכוס מדברי סופרים [בשופר] מדברי תורה.
הכא אמרינן יום הכיפורים היכי עביד אי מברך ושתי ליה [כיון] דאמר [זמן קבלה עליה וכו'] ליתביה לינוקא אתי למסרך. וראיתי שנחלקו בקטן שנמול ביום הכפורים וברכו על הכוס כמנהג [ה]עולם, ואמרו להניח הכוס עד מוצאי יום כיפורים לשתות[ו]. ומצאתי בתשובת רבינו יצחק ברבי יהודה שהוא צוה לעשות כן. ועל זה נחלק מורי ר' אפרים בר יצחק. ומכאן היה אוסר, שאם יש תקנה בדבר להניחו עד מוצאי יום כיפורים מאי מתמה תלמודא יום כיפורים היכי עביד, ליעבד כהאי גוונא שיברך ויניח הכוס עד הלילה. ויש לפרש דהאי דקאמר ליתביה לינוקא אתי למיסרך היינו דוקא כשהכוס בא לחובת היום, שצריך לומר זמן, ואיכא למיחש שאתי למיסרך כשיהיה גדול ויברך על הכוס וישתה, דמילתא דשכיח[א] איכא למיחש, שבכל שנה ישנו פעם אחת. אבל כוס של מילה, שהכוס אינו אלא בשביל רפואה של האם והילד, כדמוכח בירושלמי בפרק רבי אליעזר אומר (בסופו) אם לא הביא כלי [בסופו], דגרסינן התם כל הברכה עד ותגל יולדתיך תש[ת]לח אסוותא דחיים ורחמים מן קדם מימרא דשמיא לאסאה לרביא הדא דהוא צריך אסו וכו', ובעבור כך נהגו לטבול אצבע ביין שבכוס ליתן לתוך פיו של תינוק והנותר שבכוס שולחין לאם לשתות בשביל רפואה, וכן נוהגים בכל מלכות לומברדיאה. הילכך אין לחוש, חדא דהא הנער בן שמנה, [ו]מאי אתי ביה למיסרך, ועוד דמילתא דלא שכיחא היא, והכוס אינו בשביל חובת היום דליתי למיסרך, אלא בשביל רפואת הילד והאם, והם מסוכנים, [ו]אין דבר (רפואה) עומד בפני פקוח נפש. וליכא למימר דאתי למסרך, דאם כן היאך מאכילים החולים ביום כיפורים, דליגזור משום מיסרך, אלא דודאי כי האי גוונא לא חיישינן. ולי היה נראה שלא היה צריך כי אם ליתן לתוך פיו של תינוק, ולא לשהות עד הלילה.
